דרושים: שותפים ערבים להנכחת ערבית במרחב הציבורי הישראלי

את המסע הפרטי שלי בלימוד ערבית התחלתי בחטיבת הביניים בצפת. למדנו ערבית ספרותית ואחרי שנתיים סיימנו את כל האותיות. לא למדנו לדבר ערבית ולא למדנו שום דבר על ערבים-פלסטינים ישראליים. למדנו מחוברות של חיל המודיעין והמורה הייתה מורה חיילת שהגיעה על מדים לבית הספר. לימודי הערבית היו כל כך מרתקים ורלוונטיים לחיים שלנו, שבתיכון רק ארבעה תלמידים בחרו ללמוד את המקצוע הזה לקראת בגרות. אמנם למדנו גם שם ערבית ספרותית מתוך ספרים שהתעלמו לגמרי מקונטקסט פלסטיני-ערבי מקומי, אבל זכינו לשני מורים נפלאים, שניהם ילידי מצרים, שהצליחו ליצור תשוקה עמוקה לשפה הערבית.
הרבה לפני הגיוס לצה"ל ייעדו אותי לחיל המודיעין בזכות לימודי הערבית. המעורבות הוולגרית הזאת של הצבא בלימודים שלי, לא הפריעה לי אז, אבל לימים הבנתי שכאשר הצבא מגביר מוטיבציה ללמוד ערבית על מנת להזין את חיל המודיעין, תוצר הלוואי הוא אסוציאציה בין ערבית למיליטריזם. ערבית לומדים בארץ כדי לשרת במודיעין ואין לזה שימושים אחרים. זה היה המסר אז והוא לא ממש שונה היום. עם זאת, יש היום גל שצובר תאוצה של מבוגרים שמבינים את הערך האזרחי-חברתי של השפה הערבית המדוברת ומשקיעים משאבים רבים ברכישתה. לעומתם, צעירים וצעירות יהודים לא מוצאים טעם בלימודי השפה מחוץ להקשר הצבאי. מבחינתם, השפה הערבית קשה לרכישה והיא לא שימושית באזרחות. אז למה להם ללמוד אותה?
ובכן, תשאלו דוברי ערבית יהודים למה כדאי לשלוט בשפה, בלי קשר לשירות במנגנוני הביטחון, ואנחנו נגיד לכם שאנחנו בכלל לא יכולים לדמיין את החיים שלנו בלי ערבית, שלחיות כאן בלעדיה זה כמו לאכול פלאפל בלי לזרזף טחינה מלמעלה. איך אפשר להגיד שאת חלק מהמקום הזה, ולא לדעת ערבית? זה ממש הזוי בעינינו. אז אחרי השירות הצבאי שלי, שבו העשרתי את הערבית שלי במילים שימושיות, כמו "צארוח' מצ'אד ללטאאראת" (טיל נ"מ), התחלתי לעבוד עם ערבים וערביות והבנתי שכל מה שלמדתי בערבית עד אותו רגע לא ממש עוזר לי.
התחלתי ללמוד ערבית מדוברת, בעיקר מהשטח, במפגשים עם ערבים במסגרת העבודה. השלמתי עם העובדה שהערבית שלי לא תהיה מושלמת, אבל היא כן תשמש לי כלי לבניית גשרים של הבנה ושיתוף פעולה, במרחב שמאופיין לעתים קרובות בחשדנות ועויינות. אבל זה לא היה קל. קודם כול, ערבית באמת נחשבת שפה מורכבת ללמידה, גם כשלוקחים בחשבון את הקרבה לעברית ואפילו כשמנטרלים את ריבוי הלהגים המקומיים. קושי שני הוא הרתיעה של ערבים לדבר בשפתם הם עם יהודים. שמעתם את זה כאן, הרבה פלסטינים-ערבים ישראליים יעדיפו לדבר בעברית עם יהודים ולא בערבית. בעיה זו לא קיימת עם פלסטינים מהגדה או הרצועה שרובם לא שולטים בעברית ממילא.
הנושא הזה כואב לי ומעסיק אותי בשנים האחרונות. בשביל מה אני דואג לכך שאלפי ילדים יהודים ילמדו את שפת האם של רבע מאוכלוסיית המדינה, אם בסופו של דבר ערבים לא ידברו אתם בשפה זו? אני כועס, אבל לא על ערבים שלא מוכנים לדבר אתי בערבית, אלא על נסיבות החיים האזרחיים שלנו שיוצרים מלכתחילה את הריחוק הזה, את הסגרגציה מרצון ושלא מרצון שכופה עלינו חיים כלכליים משותפים לצד חיים חברתיים נפרדים.
יש שתי סיבות מרכזיות להימנעות הזאת ובאופן מפתיע, העובדה שהערבית שלי לא מושלמת, אינה אחת מהן. סיבה אחת, קשורה לקונפליקט הפלסטיני יהודי בתוכו אנו מנווטים את החיים האזרחיים שלנו, עם מידות משתנות של מודעות והכחשה לסירוגין. אם אתה מדבר ערבית, סימן שאתה מכוחות הבטחון. תראו, את מדי הצבא פשטתי לפני 20 שנה, גם פיסית וגם נפשית-מנטאלית. אבל עליתם עליי, השפה הערבית לא תמיד שימשה לי רק כלי לתקשורת אזרחית ואני לגמרי מבין את האסוציאציה השלילית והטעם לפגם שמוצא ערבי ביהודי דובר ערבית כשפת שלום אחרי שהשתמש בה למטרות מיליטריסטיות למהדרין. אבל בואו נהיה פרגמטיים, אם היום אנו תומכים באותן מטרות, אם שנינו מתנגדים באותה מידה לגזענות ולהפליה, מדוע שלא נוכל לדבר ערבית ביחד?
הסיבה השנייה קשורה ליחסי הכוח בחברה הישראלית והדרך שבה יחסים אלה באים לידי ביטוי במרחב הציבורי, בין היתר בשימוש בשפה. האמירה היא שיש מעין התנשאות בשימוש של יהודי בשפה הערבית, מעין הנמכת קומה כדי לבוא לקראת מי שרואים אותו או שרואה את עצמו כנחות במערך יחסי הכוחות הכלליים. מדובר בהפנמה של הדיכוי, מעין השלמה עם הנרטיב שאומר שהשפה הערבית היא שפה נחותה.
את הסבר הניכוס התרבותי אני לא קונה. אני לא חושב שערבים באמת חושבים שיהודים מנסים לנכס עבור עצמם את השפה הערבית, כאילו היא שלהם מלכתחילה, בדיוק כפי שאני לא חושב שלמישהו באמת אכפת שיהודים מכינים חומוס טעים. זאת סוגייה שאנשי אקדמיה אוהבים לעסוק בה, אבל אני בספק שזה מה שעומד מאחורי בחירתה של הרוקחת שלי לענות לי בעברית, כשאני פונה אליה בערבית.
תהיינה הסיבות אשר תהיינה, דרושים פלסטינים-ערבים ישראליים עם מאגרי הכלה מספיקים להבנה שהיחסים שלנו, היהודים, עם השפה הערבית מורכבים (עוד לא דברנו על יהודים ספרדים שמנעו מהם במשך עשורים לדבר ערבית בבית בגלל סטיגמטיזציה של השפה). אני יודע שאני מבקש הרבה וברור לי שיש כאן גם סוגיות מורכבות של נורמליזציה של הסכסוך, אבל יש לכם מה להרוויח מזה. אנו, העוסקים במלאכה, מנכיחים את השפה הערבית כי אנחנו מכירים בזכות המוסרית והלגיטימית של החברה הערבית לתרבות ולאומיות ערבית המתקיימות לצד תרבות ולאומיות יהודית, במרחב חיים משותף. אנו שותפים לדרך הזאת… דברו אתנו… בִּחִיַאתכּוּ, אִחְכּוּ מַעְנַא בִּלֻעַ'תְכּוּ.

נכתב ע"י: אישמעאל בן-ישראל