ע.מ.ל. – ערבית מדוברת לכולם

ערבית בישראל – השפה כגשר לאדם והאדם כגשר לשפה

 

החברה הערבית הנה מיעוט גדול בתוך החברה הישראלית. ערבים אזרחי ישראל מהווים למעלה מ-20% מאוכלוסיית המדינה. מיעוט זה סובל מאפליה סמויה וגלויה מול מוסדות המדינה וחברות המגזר הפרטי. הם סובלים מתת ייצוג הן בשוק העבודה והן בעולם ההשכלה. השפה הערבית, בדומה לאוכלוסייה הערבית, סובלת גם היא מאפליה ותת ייצוג. החקיקה המנדטורית מ-1922 העניקה לערבית מעמד של שפה רשמית. משמעותה העמוקה של מושג זה, “שפה רשמית”, בעינינו, היא שפה שאינה רק שפת דובריה, אלא גם שפת החברה כולה. אם כך הדבר, הרי שהערבית הנה נכס של החברה בישראל, ערבים ויהודים כאחד, שיש ללמדה וליהנות מעושרה.


Free Page Rank Tool

 ממשלות ישראל הכירו להלכה במעמדה המיוחד של השפה הערבית, אבל בפועל לא עשו די כדי להטמיע הכרה זו בקרב החברה כולה. בעשור הראשון של המאה ה-21 מצבה של הערבית בארץ נמצא בשפל המדרגה. להלן מספר נתונים המעידים על מצב עניינים זה:

  •  כ-80% מן היהודים הבוגרים אינם יודעים כלל ערבית, בעוד שפחות מ- 15% מן הערבים בישראל אינם שולטים בשפה העברית (כ-15% מהאוכלוסייה היהודית בארץ הנם יוצאי מזרח ודוברי ערבית כשפה ראשונה).
  • כיום לומדים ערבית בכ-75% מכיתות חט”ב.
  • רק ב- 20% מבתי הספר לומדים ערבית בכיתה י’.
  • רבים מהמורים לערבית אינם שולטים בערבית המדוברת.
  • רבים מהמורים לערבית אינם יודעים לשוחח באופן חופשי בערבית ספרותית.
  • רבים מהמורים לערבית אינם מלמדים את המקצוע תוך שימוש בערבית בעת שהייתם בכיתות.
  • ישנם יישובים בהם לא נלמדת הערבית כלל.
  • הרוב המוחלט של המורים לערבית הנם יהודים.
  • ברוב בתיה”ס היסודיים לא נלמדת השפה הערבית.

הערבית בארץ כלואה בתוך מציאות מורכבת וסבוכה. מצד אחד מדובר בשפתם של למעלה ממאתיים מליון בני אדם בעולם, של המדינות השכנות שלנו במזרח התיכון וחמישית מתושבי ישראל. מאידך גיסא, מדובר בשפתה של אומה הנמצאת בעוינות ארוכה ועמוקה עם מדינת ישראל. החיוניות של השפה אינה מוטלת בספק, הן בעת מלחמה, הן בעת רגיעה ושלום, הן בכלכלה והן בכמעט כל תחום אחר. הבנה רציונאלית זו לא תמיד מתורגמת לאימוץ מלא של השפה הערבית ומאמץ אמיתי לעודד את לימודה כשפת שלום ולא רק כשפת מלחמה. באופן מפתיע, הרתיעה אינה רק פוליטית-ממסדית, אלא בעיקר רגשית-חברתית.

 ואכן גישתה הרשמית של המדינה ברורה להפליא. סעיף 2 של חוק חינוך ממלכתי מגדיר את מטרות החינוך הממלכתי. תת סעיף 11 בחוק זה קובע שיש “להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל”. אלא, שהחברה הישראלית היא חברה אתנוצנטרית שחרדה לקיומה שלה ולקיום שפתה ותרבותה. שפה זרה ותרבות זרה מאיימות על תחושת הביטחון העצמי של הקולקטיב.

 יוצא אפוא, שמערכת החינוך, בבואה לעודד ואף לחייב לימוד ערבית בקרב תלמידיה, נתקלת בחומת התנגדות של הורים וילדים שרואים בשפה הערבית ובתרבותה נטע זר המזוהה עם תופעות שליליות, כגון פיגועי טרור. להלן נמנה את ה”תירוצים” הנשמעים לעתים קרובות מפי ילדים והורים המתנגדים ללימוד הערבית. מיד לאחר מכן נמנה את סיבות העומק להתנגדות זו:

 תירוצים

  • מדובר בשפה שקשה ללמוד אותה.
  • לימוד ערבית יבוא על חשבון לימוד מורשת ישראל ותערער מורשת זו.
  • בעולם מודרני אין חשיבות גדולה או יתרונות מובהקים לשליטה בשפה הערבית.
  • השפה הערבית היא שפה לא נעימה לאוזן.
  • השפה הערבית היא שפת אויבינו.
  • כבר קיימת שפה משותפת בין יהודים לערבים בארץ-עברית.
  • מספיק קשה ללמוד שפה זרה אחת-אנגלית.

 סיבות

  •  השפה הערבית מזוהה עם דובריה-ערביי ישראל וערביי המדינות השכנות.
  • דוברי השפה הערבית נתפסים באופן מאד סטריאוטיפי.
  • ההכרות היחידה של רוב הציבור הישראלי עם ערבים מתווכת ע”י התקשורת.
  • התקשורת מביאה לתודעת הציבור דמויות ערביות קיצוניות-לפעמים הרואיות, אך לרוב שליליות.
  • לאזרח הממוצע ובמיוחד לבני נוער אין מגע יומיומי בלתי אמצעי עם ערבים.

 על כן, תפיסת הערבית ע”י רוב הציבור היא שלילית, בדומה לתפיסת הציבור דובר שפה זו. כל התירוצים בעולם לא יכולים לכסות על העובדה שהיחס לשפה הנה תולדה של היחס לאנשים שהם דובריה. יחס שלילי זה נובע כאמור, מחד מריבוי עימותים אלימים בין יהודים לערבים, הן ברמה המקומית והן ברמה האזורית ומאידך מהעדר מגע אנושי אמיתי בין שתי האוכלוסיות היכול לאזן יחס זה.

 

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


*